פסק-דין בתיק ע"א 2301/01

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (השופט א' ד' גולדס) מיום 22.5.01 (ת"א 4573/97) שבו דחה בית המשפט את תביעת המערערת לפיצויים בגין אבדן ונזקים שנגרמו לרכושה.

1.         רקע עובדתי

(א)        המערערת היא אם חד הורית ונכה, שעיריית ראשון לציון הכירה בה זכאית לסיוע בדיור. בשנת 91' העמידה המשיבה לרשות המערערת, לצורך מגוריה ומגורי בתה, קרוון בשכונת קרוונים שהוקמה בראשון לציון.

(ב)        בשנת 94' החליטה המדינה לפנות את אתר הקרוונים, וביום 25.12.94 שלחה למערערת הודעה על הפסקת הסכם השכירות ועל כך שעליה לפנות את הקרוון בתוך חודשיים היינו עד ליום 24.2.95. נראה שהודעה דומה נשלחה למשפחות נוספות שהתגוררו באותה שכונה. משלא נענתה המערערת לדרישה, הגישה המשיבה תביעה לפינוי וליתרת חוב דמי השכירות. ביום 29.3.95 ניתן פסק דין לטובת המשיבה אך גם אז המערערת לא פינתה את הקרוון. המשיבה פתחה בהליכי הוצאה לפועל, המערערת קיבלה התראות אחדות שעליה לפנות את הקרוון ואף נקבעו מועדים לפינוי. בסופו של דבר ביום 26.8.96 פינתה המשיבה את המערערת מהקרוון וכן פינתה קרוונים של שמונה משפחות אחרות. המשיבה עשתה כן בעזרת קבלן הוצל"פ וכוח משטרה, לאחר שדאגה לארוז את רכושה של המערערת שהיה בקרוון. המטלטלין שהוצאו מהקרוון, אוחסנו ע"י המשיבה במחסן בשכונת בת חצור שליד אשדוד. באותה שכונה התגוררו עולים חדשים.

(ג)         ביום 1.9.96, לאחר פניות קודמות, פנתה המערערת אל המשיבה כדי לקבל את רכושה אך המשיבה לא מסרה לה אותו בטענה שבאתר שבו היה המחסן התקיימה באותו יום הפגנה אלימה של העולים שהתגוררו בשכונת בת חצור. למחרת התברר שהמחסן נפרץ, חלק מתכולתו נגנב וחלקה האחר ניזוק. המערערת עצמה הגיעה למחסן רק ביום 18.2.97 ומצאה רק חלק מרכושה, ואף הוא ניזוק.

(ד)        המערערת הגישה תביעה נגד המשיבה לבית משפט קמא וטענה שהנזקים שנגרמו לרכושה עולים לסכום של 168,547 ש"ח וכי הם נגרמו ברשלנותה של המערערת שלא הציבה שמירה באתר האחסון ולא נקטה אמצעים אחרים למניעת הפריצה והגניבה. לחלופין טענה המערערת שבנסיבות העניין חל הכלל 'הדבר מדבר בעדו' (ס' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) המלמד על רשלנותה של המשיבה.

(ה)        המשיבה התגוננה בטענה שעשתה כל שביכולתה לשמור על רכוש המערערת וכי על המערערת היה להפנות טענותיה לקבלנים העצמאיים שטיפלו בפינוי ובשמירה היינו קבלני ההוצאה לפועל ומשטרת ישראל. כמו כן טענה המשיבה שהמערערת הפקירה את רכושה למשך חודשים אחדים ולא התעניינה בו. המשיבה כפרה בגרסת המערערת באשר לפרטי הרכוש שהיה בדירתה ובאשר לשוויו.

2.         פסק הדין נושא הערעור

(א)        בית משפט קמא הציב לפניו שתי שאלות: האחת מה מהותה והיקפה של אחריות המשיבה, אם יש לה אחריות בכלל; השנייה מה שיעור הנזק?

(ב)        בית המשפט מצא שהחזקת המשיבה ברכוש מקורה בהוראת ס' 98(ד) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 שזו לשונה:

"נמצאו במקרקעין בשעת הפינוי או לאחריו מיטלטלין שהמפונה לא הוציאם, ימסור אותם המוציא לפועל לשמירה במקום מתאים כפי שייראה לו, בהתחשב בנסיבות ... "

                         לפיכך קבע בית המשפט שהמשיבה החזיקה ברכוש מכוח חובה שבדין.

(ג)         בית המשפט מצא שבנסיבות אלו מעמדה של המשיבה היה מעמד של שומר,  והואיל ולא הייתה לה טובת הנאה לעצמה בשמירת הרכוש סיווג את מעמדה כ"שומר חינם" שאינו חב בגין נזקים שנגרמו לרכוש שהוא שומר עליו אלא אם כן אירעו ברשלנותו (ס' 2(א) לחוק השומרים, התשכ"ז-1967). בית המשפט הוסיף ומצא שהמשיבה אחסנה את הרכוש במחסנים שהיו קודם לכן דירות; היא דאגה לסרג את חלונותיהם או לאטמם בבלוקים ואף התקינה דלתות פלדה בכניסות אליהם. כמו כן התקשרה המשיבה בהסכם עם קבלן, שחויב להציב במקום 2 שומרים ששמרו בכל שעות היממה. 

(ד)        בית המשפט בחן את השאלה אם יש להחיל על הנסיבות שלפנינו את הכלל 'הדבר מדבר בעדו' ומצא שלא התקיים בענייננו התנאי השלישי שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]  שעניינו הטענה שהמקרה מתיישב עם המסקנה שהמשיבה התרשלה יותר משהוא מתיישב עם המסקנה שלא התרשלה. בית המשפט מצא שלא הוכח לפניו שהמשיבה התרשלה ולפיכך דחה את הטענה.

(ה)        לבסוף בדק בית המשפט את השאלה אם המשיבה התרשלה בשמירת הרכוש וקבע שלא היא. שמירת הרכוש בתנאים המפורטים לעיל לא הייתה רשלנית, והרכוש נגנב וניזוק בזמן הפגנות אלימות שהיו במקום ושלא היה אפשר לצפותן. המשיבה " עשתה את כל הדברים הנדרשים לשמירת הרכוש" (עמ' 35 לפסק הדין) ונוכח ההפגנה האלימה לא היה אפשר למנוע את הנזק. בית המשפט הוסיף ומצא, על יסוד דבריהם של העד סלומון שהעיד מטעם המערערת והעד מכלוף שהעיד מטעם המשיבה, שכאשר אחסנה המשיבה את הרכוש במחסנים ביום 26.8.96 היא לא יכולה היתה לצפות שכעבור ימים אחדים תתלקח במקום מהומה וייגרמו נזקים מעין אלה שנגרמו. בית המשפט הזכיר גם את התרשלותה של המערערת שלא נטלה את רכושה בימים שחלפו בין פינוי הקרוון לבין אירוע הנזק, וגם לאחר אירוע הנזק לא ביקרה במחסן במשך 5 חודשים. בסיומו של פסק הדין עמד בית המשפט על שאלת שיעור הנזק ואמר: " יתר על כן, קיים ספק בליבי אם אכן הרכוש הגדול שתואר ונרשם על ידי התובעת אכן היה בקרוון ששטחו כ-59 ממ"ר, וזאת בין היתר לאור תשובותיה של התובעת בחקירה הנגדית" (עמ' 38 שורות 3-5).

                        לפיכך דחה בית המשפט את התביעה, ועל פסק דינו הוגש הערעור דנן.

3.         הטענות בערעור

(א)        המערערת טוענת שבית משפט קמא שגה כאשר דחה את טענתה להחלתו של הכלל 'הדבר מדבר בעדו' בנימוק שהמערערת לא הוכיחה שהמשיבה התרשלה. לטענתה נימוק זה אינו ממין העניין ויש בו כדי להניח את המבוקש.

(ב)        ועוד המערערת טוענת שהוכיחה את התרשלותה של המשיבה שכן המשיבה ידעה ערב התרחשות האירוע שבמקום מתרחשות הפגנות אלימות ולא עשתה מאומה לחיזוק השמירה. לחלופין, המערערת טוענת שהיה על המשיבה להודיע לה על ההפגנות בשטח המחסן - הפגנות שהחלו ימים אחדים קודם לאירוע הנזק - והיא לא עשתה כן.

(ג)         מערערת גורסת שפעולות המשיבה בקשר לפינוי הרכוש ואחסונו לקו באי סדר והמשיבה לא שמרה על נוהלי רישום הרכוש. בכך גרמה למערערת לנזק ראייתי בכל הקשור להוכחת טענותיה בדבר פרטי הרכוש שהיה בקרוון ושוויים. כמו כן ונוכח הנזק הראייתי עבר נטל השכנוע לכתפי המשיבה. בנסיבות אלו לא היה מקום לקביעה הסתמית של בית המשפט בעניין שיעור הנזק.

המשיבה תומכת בפסק הדין מנימוקיו, ובעיקרי הטיעון שהיו למעשה לטיעוניה בערעור לא הרחיבה. הדבר היחיד שהוסיפה הייתה הטענה שהיא ויתרה למערערת על יתרת חוב של שכר דירה לחודש דצמבר 2002 - 31,130 ש"ח.